כל המצוה וגו׳ תשמרון לעשות. החל דרוש חדש. ללמד דגם בשעה שלא הגיעו לידי מעשה כל המצות כמו בתחלת ביאה לארץ שחסר עוד כמה מצות שלא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה מכ״מ הזהירם ללמוד כל המצוה כדי לעשות כאשר יגיעו לידי כך. ומזה למדנו דה״ה בזמן הגלות שיהיה אח״כ. וכתיב תשמרון בנו״ן הנוסף להקטין דמכ״מ אינו דומה למוד הלכה שנוגע למעשה מיד ללמוד הלכתא למשיחא. וכמש״כ להלן ל׳ ח׳ דהלמוד עד שלא הגיע למעשה אינו די להורות בשעת מעשה עד שישוב לעיין אז אבל מכ״מ הזהיר ללמוד כדי לעשות כאשר יבואו לזה למען תחיון. הלמוד גורם חיות הנפש כמש״כ לעיל ו׳ כ״ד ובכ״מ. וכתיב תחיון בנו״ן הנוסף המקטין. דודאי אין חיות הנפש בשלמות עד בואם לא״י וע׳ להלן ל׳ ו׳:
ורביתם. גדולת הנפש בחכמה ובש״ד:
ובאתם וירשתם וגו׳. זכות התלמוד גורם ירושת הארץ וכמש״כ שם ב׳:
וזכרת וגו׳ זה ארבעים שנה. והיה הדבר תמוה למאי סיבב הקב״ה שיהא נמשך מ׳ שנה. וכמו שרמז אז משה בשם ה׳ ואמר בשעת בשורה אותה גזרה שהיה להם קשה כחרבות ואמר וידעתם את תנואתי. שביאורו עוד תדעו כוונתי בכך כמו שביארנו שם. וכאן הודיע משה התכלית שהיה כדי לענותך. שתהיו מורגלים בגלות ובהלוך ממקום למקום כמו שהיה במדבר שהלכו כמה מסעות:
לנסותך לדעת וגו׳. כבר נתבאר בס׳ בראשית כ״ב א׳ עפ״י מדרש ב״ר שיש שלשה אופני נסיונות. א׳ כדי להטיבו כהכאת פשתן טוב. ב׳ כדי לדעת כחו כהכאת קדרה של חרש הטובה. ג׳ כדי להעמיס משא עון הדור כמשא הסוס הטוב. ובא הכתוב להודיענו כאן שהיה הנסיון כדי לדעת את אשר בלבבך שהוא כנסיון הקדרה. וענין הנסיון הוא אם יש בכחך להשים בלב שמירת מצות שלא הגיע זמנם עדיין. ודעתא דאינש נקבע בארבעים שנה. כדאי׳ בע״ז ד״ה לא קאי אינש אדעתא דרבי׳ עד ארבעין שנין. ועתה שידענו שיש כח ישראל בזה. הנני מזהיר לעשות כן עתה וה״ה בימי הגלות:
ויענך וירעיבך. עוד טעם ע״ז המשך הרב כי רצה הקב״ה להרגיל את ישראל בענוי זה שלא יהא מקור פרנסתם נראים בעיניהם. וגם אח״כ המאכלך את המן אשר לא ידעת וגו׳ הכל לתכלית למען הודיעך כי לא על הלחם וגו׳. לפי הפשט תועלת ידיעה זו שתהי׳ כמה עתים שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם וא״כ יאבדו כל תקוה לחיות על הארץ. ע״כ הקדים הקב״ה ליתן כח ועצמה להתפרנס מכל מוצא דבר ה׳ וזהו תועלת נפלא בימי הגלות. אמנם עוד נכלל בזה עוד כונה. דקרבנות נקראו לחם כדכתיב את קרבני לחמי לאשי ונתבאר במקומו שהודיע הקב״ה למשה דמוצא פרנסת ישראל בא״י בא ע״י זכות קרבנות שהוא עבודה המשביע לחם. והיה דעת ישראל נוטה שבזמן הגלות ואין לנו קרבנות תאבד מישראל תקוה וזכות מיוחד לפרנסה ח״ו. ע״כ האכילם מן במדבר מ׳ שנה. כדי שידעו דזה לא בא בזכות קרבנות שהרי לא היה שום קרבן ממן. כמו בא״י שבא בכורים משבעת המינין לברך מין את מינו כמבואר בתנחומא פ׳ תצוה. משא״כ במן. ובזה ידעו ישראל כי לא על הקרבנות לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ נכלל בזה כמה ענינים כמו לשון כל שסובל כמה דברים היינו שקידת התורה בכלל שמסיר עכ״פ מחלת הרעבון כמש״כ בתחלת סדרא זו ובס׳ שמות ט״ו כ״ז. וביחוד סדר קרבנות וקריאת הפ׳ שתקן משה במדבר ומבואר בשאלתות דר״א פ׳ נצבים שהיה אז כמו בגלות שידוע באגדה דתענית דכ״ז שאמר הקב״ה לא״א דסדר קרבנות יועיל כמו ההקרבה. ובמדבר היה כמו בגלות. גם נכלל במוצא פי ה׳ תפלה כמבואר בתנחומא פ׳ תבא דמשה רבינו ראה בהמ״ק חרב וקרבנות בטלים עמד והתקין ג׳ תפלות. ונכלל עוד ברכת הנהנין וכדאי׳ בברכות רפ״ו כל הנהנה מהעוה״ז בלי ברכה כאלו גוזל הקב״ה וכנ״י שנא׳ גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם ב״נ שהשחית את ישראל מאביהם שבשמים. והביאור. משום שע״י ברכות הנהנין מתברך כל מין. והמונע מלברך גוזל השפעה שהקב״ה רוצה להשפיע וכ״י נצרכים לכך. וחבר הוא לירבעם שמנע קרבנות מישראל מקור השפעה אז . וכ״ז נכלל בדבר ה׳. כי על כל מוצא פי ה׳. וכן אמר ה׳ מיד אחר הדברות בס׳ שמות כ׳ כ״ד בכל המקום אשר אזכיר וגו׳ ע״ש בביאורינו. ובשביל כ״ז זן הקב״ה במדבר:
שמלתך וגו׳. ג״ז היה כדי להודיענו שאפשר להיות במלבושי כבוד גם בתוקף הגלות ואין לנו גידולים הממציאים צרכי לבישה. כמו שהיה במדבר בדרך פלא. וע׳ להלן כ״ט ד׳ תנחומי משה רבינו על עומק הגלות בזה הרעיון יע״ש:
וידעת עם לבבך. הידיעה של היום שמונחת במוח תהיה מושרשת בלבבך. שלא תהי נצרך עוד לחקירה בשכל כי כאשר וגו׳ לא בשביל נקמה ח״ו אלא לתועלת כמו אב המייסר את הבן. ועוד דרך האב המייסר את הבן מקדים רפואה שיהי׳ מוכן אחר הכאה. כך יסורים שהקב״ה מייסר את ישראל במדבר במה שהניען מ׳ שנה. בא לתועלת לדורות הגלות. והקדים בזה רפואה למכה:
ושמרת את מצות וגו׳. חוזר לתחלת הדרוש. דמאחר שכן יקר דבר ה׳ להחיות דגן בישראל אפו׳ בלי מעשה שהוא תכלית כל דבור. ע״כ ושמרת את מצות אפי׳ לא הגיע למעשה. אלא מכ״מ יועילו ללכת בדרכיו להכיר מהם דרכי ה׳. כמו שהסביר ברמב״ם שלהי כמה הלכות למוד דבר מוסר מגופי הלכות שאין נוהגים עתה:
וליראה אותו. שיהיה להועיל להשיג יראת ה׳ כמש״כ לעיל ו׳ כ״ד:
כי ה׳ אלהיך וגו׳. הוסיף המקרא להשריש אמונה זו בלבבינו שע״י דברות שפתינו אנחנו ניזונים שהרי אפי׳ בא״י שעיקר פרנסת הארץ באה ע״י עבודת קרבנות מכ״מ מ״ע לברך את ה׳ אחר המזון. וזהו כדי להמשיך ברכת הארץ כדאי׳ בב״מ דקט״ו דהקדש טעון ברכה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ וגו׳. מזה יש ללמוד דבגלות שאין קרבנות עלינו להרבות תפלות וברכות וכל מוצא דבר ה׳ כדי שיהיה בזה מקור חיי ישראל. עוד י״ל דמש״ה נסמך ישיבת א״י לכאן אע״ג שמדבר על שעה שאנחנו בחו״ל כמו שהיינו במדבר. ללמדנו בזה דאפי׳ בהיותנו בחו״ל הרי אנחנו מחויבים להזכיר בברהמ״ז ברכת הארץ. דאע״ג דכ״ז שלא נכנסנו לא״י לא ברכנו על הארץ כמבואר בברכות דמ״ח יהושע תיקן ברכת הארץ מכ״מ אחר שנכנסנו עלינו לברך עליה אע״ג שאין אנו עליה:
ארץ נחלי מים. אע״ג שאין כל א״י מלאה נחלי מים וכמבואר בסוף פ׳ זו לא כארץ מצרים וגו׳ וע״כ נקראת נלאה בתהלים ס״ח. אבל מכ״מ יש מקומות מבורכים במים כמו סמוך לירדן וכדומה:
עינות ותהומות. כמו עיר שכם שמלאה עינות מים:
לא תחסר כל בה. כך נמצא במקומות מפוזרים מכל מינים שבעולם כמבואר באיכה רבתי שהראה ר״י בן חנני׳ להקיסר איזה מינים נפלאים שביקשו ממנו. והעיקר הוא בהר המלך שבשבט יוסף כמש״כ בס׳ ברא׳ מ״א כ״ה ובפ׳ ברכה בברכת יוסף:
השמר לך פןתשכח את ה׳ אלהיך. אין הכונה כאן כמו לעיל ו׳ י״ב השמר לך פן תשכח את ה׳. דשם מיירי בשעת כיבוש הארץ כמו שביארנו שם והזהירם שלא יסיחו דעתם מן ה׳ כמבואר בענין. אבל כאן מיירי לאחר שנתיישבו בארץ כדכתיב בסמוך ובתים טובים תבנה וישבת והזהירם שלא ישכחו בדרך כלל שה׳ מנהיגם ומפרנסם והיינו דכתיב את ה׳ אלהיך והדבר מובן דמכש״כ הננו מוזהרים ע״ז בעת הגלות. אלא בראש הפ׳ שהזהירנו על הבטחון העיר ביותר על עת הגלות. וכאן שהזהירנו על השכחה בהשגחת ה׳ העיר ביותר על עת של ישיבת הארץ במנוחה והשקט. (וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ג שהזהירה תורה בישיבת סוכה להיות לאות לשני אופנים הללו):
לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. הקדים הכתוב משפטים לחקים. מבואר כדאי׳ ביומא דס״ז דמשפטים מצות שהדעת נותנת עליהם וחקים שאין דעת ב״א נותנת. ומש״ה כתיב אשר אנכי מצוך. ולא אשר אנכי מלמד אתכם כמו דכתיב במקום חקים ומשפטים כ״פ. וענין זה המקרא דהמאמין בהשגחה פרטית הוא מכריח עצמו לעשות ככל המצוה שבזה תלוי׳ השגחה העליונה משא״כ אם ישכח יסוד ההשגחה ממילא לא ישמור כל המצוה. והנה תני׳ בתוספתא ברכות רפ״ד הנהנה מן עוה״ז בלי ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות. פי׳ מי שמסיר אמונה זו מלבו שה׳ זן ומפרנס וא״צ ברכה לה׳ ה״ז מועל והולך עד שניתר לו כל המצות. ולמדו חז״ל מסמיכות לבלתי שמור מצותיו וגו׳ אצל ברכת המזון. אשר מזה הוסיפו חז״ל ברכת הנהנין לפני המזון:
פן תאכל ושבעת. תחלה הזהירה תורה על השכחה מצד החקירה ודעה כוזבת. ועתה הוסיפה להזהיר פן מצד פתוי הלב שהשביעה גורם כדכתיב פן יפתה לבבכם וסרתם:
ובתים טובים וגו׳. וגורם הרחבת הלב כדרך דירה נאה. עד שבלי לב ולב הוא מכחיש:
ובקרך וצאנך ירביון. המרבים עושר ורב תבואות בכח שור. וצאן מעשרות לבעליהן:
וכסף וזהב ירבה לך. ע״י מכירת התבואה וצמר:
וכל אשר לך ירבה. עניני תענוגי בני האדם. שהם מפתים את הלב:
ורם לבבך. לחשוב גדולות עליך כמו שפירש הכתוב להלן ואמרת בלבבך כחי וגו׳:
ושכחת את ה׳ וגו׳ מבית עבדים. והיה לך אז לב נכאה ושקוע בעבדות:
המוליכך וגו׳. שני מקראות הבאות המה להוכיח שהקב״ה רוצה להשגיח עלינו בכל שעה ולא נחשוב שאינו משגיח עלינו אלא בתחלת התקופה שיהיה מעמדנו כך או כך או בתחלת השנה אבל לא בכל שעה וכאשר יבואר לפנינו במקרא הסמוך. ע״ז הקדים הכתוב להוכיח שרצון הקב״ה להאמין בו שהוא משגיח בכל שעה. מדהוליכך במדבר הגדול וגו׳. והיה הכרח להשגיח בכל שעה ולא הוליך אותנו בהשגחתו במקום אשר אין נחש שרף ועקרב אלא רוצה להראות לנו שהוא רוצה להשגיח בכל רגע:
וצמאון אשר אין מים. לא במקום שהמים מועטין כמו שהיה בשנת הארבעים כמש״כ בס׳ במדבר כ׳ י״א. אבל הקב״ה הוליך במקום אשר אין מים כלל והיינו בעת נסעו מים סוף במדבר שור. והלכו שלשת ימים בלי מים והיה השגחה פרטית על כל א׳ שלא יצמא:
המוציא לך מים מצור החלמיש. ואח״כ כשנתן מים לא ברא צור ספוגי שהוא נותן מים אלא צור החלמיש. וברגע שצמאו הוא צוה והוציא מים. כ״ז הוכחה שהקב״ה משגיח ויכול בכל רגע:
אשר לא ידעון אבותיך. ולא עלה עה״ד שיהי׳ כן:
למען ענותך. טרם שראו פתח תקוה לזה:
ולמען נסותך להיטבך באחריתך. אין הפי׳ שיהיה טוב לך באחריתך דא״כ להיטיב לך מיבעי. אלא להיטיב אותך. פי׳ הנסיון בזה שהוא כנסיון הפשתן שכתבנו לעיל ב׳ בשם מ״ר. והיינו להרגיל אותך בבטחון על רגע אחרון. ומכ״ז מבואר שהקב״ה משגיח בכל רגע:
ואמרת בלבבך כחי וגו׳. היאך אפשר שתאמר בלבבך כך אחר שהראית לדעת כ״כ:
וזכרת וגו׳. אם נפרש שהוא סיום הענין וצווי שיזכור כי הוא הנותן כח וגו׳ קשה לפי״ז הפ׳ הסמוכה והיה אם שכח וגו׳. מה באה פ׳ קטנה זו להוסיף חדשות. וגם אין סדר המקראות נוחין להתפרש שאומר ואמרת בלבבך וגו׳ ולא סיים מה יהי מאמירה זו. ורק חוזר לצווי. אלא הכל קאי על ואמרת בלבבך. שתחשוב שאין הקב״ה משגיח עליך אלא במה שנותן לך כח לעשות חיל. ומאז שנתן לך כח בתחלת יצירה וכדומה בתחלת השנה שוב אתה בעצמך עושה לך את החיל הזה. ומסיים עוד. למען הקים וגו׳. תחשוב עוד כי מה שנותן לך כח אינו אלא כדי להקים את בריתו ואחר שכבר הקים שוב אין לו עסק עמך. וא״כ אין לנו לברך את ה׳ אלא פעם א׳ בשנה וכדומה. ע״ז מסיים.
והיה אם שכח וגו׳ והלכת אחרי אלהים אחרים. תגיע מזה הרעיון לחשוב שאין הקב״ה משגיח עליך כלל אפי׳ לתת לך כח לעשות חיל. אלא והלכת אחרי אלהים אחרים. שתאמין שהם משגיחים ביותר. ויגיע עד אשר העדתי בכם היום וגו׳:
כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם. אשר אין להם רגל בארץ:
כן תאבדון. מבלי איש עובר. וזה העונש אינו מחמת ע״ז לחוד אלא עקב לא תשמעון בקול ה׳ אלהיכם. שזה יהי׳ גורם עוד שלא תעסקו בתורה כלל. וזה גורם חרבן הארץ וכדאי׳ בנדרים דפ״א ובאיכה רבתי. דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי אובד ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי וגו׳. פי׳ עיקר החרבן היה משום ע״ז ג״ע וש״ד כדאי׳ ביומא ד״ט אבל חרבן הארץ לגמרי הוא מפני עזיבת התורה. וכ״ז גורם במה שמתחלה שכחו את ה׳ שהוא המשגיח בכל רגע:
